להרגיש זה מסוכן

״מה אני מרגיש? אתה באמת רוצה שאני אגיד מה אני מרגיש?

אם אני אתחיל לדבר על מה שאני מרגיש… זה לא ייגמר.

ואני לא בטוח שאני בכלל רוצה לדעת מה ייצא משם.״

את המשפט הזה אני שומע בקליניקה לא מעט.

אבל כמעט אף פעם לא במילים, אלא במבט, בטון, בשפת גוף מאופקת- מתרחקת.

אי אפשר לדבר על רגש.

לפעמים אפילו אי אפשר לדבר על הקושי לדבר על רגש.

זה מרגיש לא מתאים. לא בטוח. לא חכם.

העולם הרי קשוח.

תגיד מה אתה מרגיש ואולי תחטוף.

מהבוס, מבת הזוג, מהחברים… לפעמים אפילו מהילדים.

"אז אתה מפחד?" אני שואל.

וישר מגיעה התשובה:

"מי מפחד? מה אני, ילדה?"

אבל כל זה רק על פני השטח.

כי מתחת לחזות הקשוחה, הבטוחה, הלא־מתנצלת…

מונחת מציאות נפשית שאין לה מילים. תעלומה.

וככל שפני השטח מוצקים יותר,

כך התהום שמתחתם עמוקה ומסתורית יותר.

ואם הייתי מבקש באמת:

"עזוב רגע הגנות… מה אתה מרגיש?"

יש סיכוי שהיית אומר: "אני לא מרגיש, לא יודע."

ואם הייתי מתעקש, בעדינות:

"ובכל זאת… מה אתה מרגיש?"

אולי היית עונה: "אני מרגיש התכווצות רק מהשאלה."

כי אם תרשה לעצמך להרגיש באמת, מי יודע מה יקרה?

אולי תשתגע.

אולי תתפרק.

אולי תאבד שליטה.

עבור אנשים מסויים לעמוד מול השאלה "מה אני מרגיש?" זה כמו לעמוד על שפת תהום.

תהום של צללים, חצאי־תמונות, קטעי זיכרונות,

רשמים חולפים ששוחים בלי כיוון, בלי צורה, בלי פשר.

כמו נפש שתלויה על בלימה.

ובאמת… אולי אקרוס. אולי אתפזר לאלף רסיסים.

אז מאיפה מביאים את האמון, את הוודאות, את היד שתאחוז

כדי להתחיל את המסע הזה לתוך תהום שנשכחה?

אצל חלק מהגברים זו השאלה הכי חשובה בטיפול,

אולי אפילו השאלה היחידה. שאלה שאסור לענות עליה מהר.

כי לפעמים השאלה עצמה מרפאת יותר מכל תשובה.

ומרגע שהיא נאמרת בקול

מתחיל מסע.

מסע של צמיחה, של פגישה, של אפשרות.