לחשוב את הנפש

''בנפש מצוי כוח כלשהו העולה על האני, ואם אין הוא אל במודע, הרי שלכל הפחות הוא ה׳בטן׳. לכן מוטב שנכיר במודע באידיאת האל, שאם לא כן- משהו אחר נעשה לאל'' (ק.ג יונג, אני והלא מודע) האם יש בנו אמונה? ואם כן- איזו מין אמונה? במה אנו מאמינים ומהם גבולות האמונה? אלו שאלות עתיקות שהאנושות עסוקה כבר אלפי שנים במאמץ לנסח להן תשובה ראויה. אני, לעומת זאת, מבקש לתהות בשאלה פשוטה יותר: מה אמונה עושה לנו? מה קורה בנפש האדם המאמין? לדעתי, כל אדם הוא מאמין באופן מסוים, גם אם כוח האמונה מופנה א

על הדרכים השונות שבהן אמונה יכולה לפעול בנפש כאדם דתי, חילוני, מסורתי או חוזר בשאלה, קשה להתעלם מן הדת. הדת היא תרבות, היסטוריה, מערכת של ערכים ומשמעות, ועבור האדם המאמין גם דבר אלוהים. כך או אחרת, אנחנו נדרשים להתמקם מולה, או לפחות להגדיר את עצמנו ביחס אליה. ומה קורה בחדר הטיפול? לא פעם נכנסת האמונה אל החדר כמעט מבלי שהוזמנה. היא מופיעה בתוך שאלות של אשמה ומשמעות, בתוך משברים, אובדן, זוגיות, בחירה וחרטה. לפעמים היא מנחמת, לפעמים מכבידה, לפעמים מאפשרת לאדם לפגוש את עצמו, ולפע

"מה אתה מרגיש?'' ''מה אני מרגיש? אתה באמת רוצה שאני אגיד מה אני מרגיש?! אם אני אתחיל לדבר על מה שאני מרגיש זה לא ייגמר. ואני לא בטוח שאני בכלל רוצה לדעת מה ייצא משם." את המשפט הזה אני שומע בקליניקה לא מעט. כמעט אף פעם לא במילים האלו. אלא במבט, בטון ובשפת גוף מאופקת ומתרחקת. אי אפשר לדבר על רגש. לפעמים אפילו אי אפשר לדבר על הקושי לדבר על רגש. זה מרגיש לא מתאים. לא בטוח. לא חכם. העולם הרי קשוח. תגיד מה אתה מרגיש ואולי תחטוף- מהבוס, מבן או בת הזוג, מהחברים. לפעמים אפילו מהילדים.

לפעמים זה קורה ברגע קטן. גבר נכנס לחדר, מתיישב, ואני שואל: “מה שלומך?” הוא מחייך, מושך כתפיים, ואומר: “בסדר… נראה לי.” אבל משהו בעיניים שלו מספר סיפור אחר, סיפור של עייפות פנימית, של מאמץ שלא נגמר, של גבר שמנסה להמשיך הלאה גם כשהוא מרגיש שהוא הולך ונכבה מבפנים. ומשם, כמעט תמיד, אנחנו מגיעים לאותו משפט: “הם חושבים שאני סופרמן. שאני הכול יכול. אבל אין אף אחד שבאמת מבין אותי.” המשפט הזה חוזר שוב ושוב בקליניקה. זה אחד הדברים הכי מבלבלים -ואולי גם הכי מייאשים. מבחוץ אתה מוקף באנשי