ארבע דרכים להאמין: איך האמונה פועלת בנפש?

''בנפש מצוי כוח כלשהו העולה על האני, ואם אין הוא אל במודע, הרי שלכל הפחות הוא ה׳בטן׳. לכן מוטב שנכיר במודע באידיאת האל, שאם לא כן- משהו אחר נעשה לאל''

(ק.ג יונג, אני והלא מודע)

האם יש בנו אמונה? ואם כן- איזו מין אמונה?

במה אנו מאמינים ומהם גבולות האמונה?

אלו שאלות עתיקות שהאנושות עסוקה כבר אלפי שנים במאמץ לנסח להן תשובה ראויה.

אני, לעומת זאת, מבקש לתהות בשאלה פשוטה יותר: מה אמונה עושה לנו? מה קורה בנפש האדם המאמין?

לדעתי, כל אדם הוא מאמין באופן מסוים, גם אם כוח האמונה מופנה אל אזורים שאינם ״דת״ או רוח, הרי שהוא נמצא היכנשהו, בלבוש או בתוכן אחר.

הכוח הוא אותו כוח ובכל זאת, הוא יכול לפעול בנפש בדרכים שונות מאוד. הוא יכול לפתוח את האדם אל המציאות, לעצב אותה, ולעיתים גם להסתיר אותה מפניו.

אם לא נכיר את הכוחות האלו, אם לא נקשיב ונתבונן בתהליכים הרדיקליים שמתחוללים בנפש האדם ובחברה, נאבד מניות  בשוק החיים, נסתבך ונסתכסך עם כוחות שגדולים מאיתנו, ונחמיץ את הפוטנציאל האינסופי שהוא חלק בלתי נפרד מצלם אנוש.

הרעיון על ״ארבע דרכים להאמין״ הוא אמנם מילים ותו לא. ובכל זאת, בני אדם הם יצורים שזקוקים למילים. מילים שיחברו יחד, יסמנו ויטוו שפה- רשת נעלמת שאי אפשר לאחוז בה, ומפני כן היא הופכת ממשית ומשמעותית כל כך.

אנחנו מורגלים לומר 'בעזרת השם', 'ברוך השם' ו'אם ירצה השם'. אבל מה הכוונה, ומה האמירות האלו עושות לנו?

אפשר כמובן להתייחס לעוצמת האמונה, והשכיחות שלה בשיח היומיומי, אבל לפני זה נראה לי שנכון יהיה לשאול- איזה צורך היא ממלאה. שהרי לכל אחד מאיתנו אישיות שונה, או אפשר לומר אפילו 'סיפור' ששייך רק לו. איפה ואיך האמונה משתלבת בתוך הדרמה האישית הזו?

עבור אחד הכוונה היא שאין הוא מבין דבר. הוא מתעלה, ואולי גם מתעלם מהקשיים שהוא חווה סביבו, ומעתה והילך הוא מתקשר רק עם ''השם'' ולא עם אף אחד אחר.

אצל מישהו אחר תהיה לאמירה הזו משמעות אחרת לגמרי. כאשר הוא מצהיר על אירוע טעון, ''ברוך השם'' הוא מטשטש את ההיבט הארצי- ומעביר את המוקד לרצון השם. המציאות אינה נעלמת, להפך, היא נעשית חלק מסיפור. למה זה קרה לי? מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני? את המאמצים שלו הוא עשוי להשקיע בתורה ובמעשים טובים, מתוך ניסיון לפעול בתוך הסיפור הזה ולשנות אותו.

יהיה מי שיהיה עסוק מכף רגל ועד ראש בשלשלת האירועים, בהשלכות שלהם ובמשמעויות הדקות עד לפרטי פרטים. הוא מחזיק את האירוע על שלל משמעויותיו, ובאמירה „אם ירצה השם” הוא מבטא פרדוקס חמקמק ומבקש להזכיר: אחרי הכול, אינני יודע דבר.

ולבסוף יגיע אותו אחד שאינו אומר כלל ״ברוך השם״. האמירה קשה עליו, מפני שהוא חווה בעוצמה כזו את האחדות עם האל, ובאמת מה עוד יש לומר. הוא אינו צריך להצביע עליו, להזכיר אותו או לחפש אותו בתוך מה שקורה, הוא ממילא נמצא שם כל הזמן עד שאין כמעט טעם להוסיף ולקרוא לו בשם.

ארבעתם מאמינים. קשה אפילו לומר מי מהם מאמין יותר. ובכל זאת, אותה אמונה פועלת בכל אחד מהם באופן שונה, ויוצרת יחס אחר אל המציאות, אל עצמו ואל אלוהים. לא עוצמת האמונה היא שמבחינה ביניהם, אלא האופן שבו היא חיה ופועלת בנפש.

אבל תהיה זו טעות לחשוב שמדובר בארבעה אנשים שונים.

נדמה לי שרבים מאיתנו מכירים רגעים שבהם אנחנו משתמשים באמונה כדי לברוח מן המציאות.

בסיטואציות אחרות הדת מסייעת לנו להבין מה קורה.  היא מארגנת את המציאות, יוצקת לתוכה כיוון ותוכן מוגדר.

לעיתים האמונה בטוחה דייה בתוכנו עד שאיננו מוכרחים עוד להיאחז בה. אז אפשר לשחק עם האמונה, לשחרר מעט את המתח הרוחני, ליצור משמעויות חדשות בתוכנו ובעולם שסביבנו, לשאת סתירות, ללכת לאיבוד, ולא לדעת בדיוק מה קורה.

ולעיתים נדירות יותר, האמונה עוטפת אותנו ופועלת בנו. לא אנחנו משתמשים בה, לא אנחנו מארגנים באמצעותה את העולם, ואפילו לא רק משחקים בה. משהו מתרחש בנו. היא משנה את אופן היותנו בעולם, ולעיתים מותירה אחריה תחושה ששום דבר כבר אינו בדיוק כפי שהיה.

בשביל הבהירות אני מציע שמות מובחנים לארבעת העמדות:

• אמונה כמקלט

• אמונה כסדר

• אמונה כמרחב

• אמונה כמפגש והתמרה

ארבע הדרכים האלה אינן רק ארבע צורות שונות להאמין. בכל אחת מהן יש אפשרות לחוויה עמוקה ואותנטית אך בכל אחת גם סכנה. האמונה יכולה להחזיק אותנו ברגעים שבהם המציאות נעשית בלתי נסבלת, והיא יכולה להפוך לדרך שלא לפגוש אותה. היא יכולה לתת לעולם פשר, ולפעמים לסגור אותו בתוך פשר שכבר אינו מאפשר לשום דבר חדש להתרחש.

במאמרים הבאים שאעלה כאן אנסה להתעכב על כל אחת מן העמדות הללו בנפרד: להבין מה היא מאפשרת, ממה היא מגינה, מה הסכנה שבה, ואיך היא משנה את האופן שבו אדם פוגש את עצמו, את אלוהים והעולם.

ארבע דרכים להאמין- תקציר המאמר