ארבע דרכים להאמין- תקציר המאמר

על הדרכים השונות שבהן אמונה יכולה לפעול בנפש

כאדם דתי, חילוני, מסורתי או חוזר בשאלה, קשה להתעלם מן הדת. הדת היא תרבות, היסטוריה, מערכת של ערכים ומשמעות, ועבור האדם המאמין גם דבר אלוהים. כך או אחרת, אנחנו נדרשים להתמקם מולה, או לפחות להגדיר את עצמנו ביחס אליה.

ומה קורה בחדר הטיפול?

לא פעם נכנסת האמונה אל החדר כמעט מבלי שהוזמנה. היא מופיעה בתוך שאלות של אשמה ומשמעות, בתוך משברים, אובדן, זוגיות, בחירה וחרטה. לפעמים היא מנחמת, לפעמים מכבידה, לפעמים מאפשרת לאדם לפגוש את עצמו, ולפעמים דווקא עוזרת לו שלא לפגוש.

מתוך המפגש הזה התחלתי לחשוב על ארבע דרכים שונות שבהן הדת והאמונה יכולות לפעול בנפש.

בעיני לא מדובר בארבעה "סוגים של אנשים מאמינים", וגם לא בסולם שמדרג אמונה טובה יותר או פחות. כולנו עשויים לנוע בין העמדות הללו בתקופות שונות, ואפילו ברגעים שונים של אותו יום.

כשהאמונה מחליפה את המציאות הפנימית

יש רגעים שבהם המציאות הפנימית נעשית קשה מכדי לשאת אותה. לאו דווקא המציאות החיצונית היא זו שמוכחשת. האירועים יכולים להיות ידועים וברורים, ובכל זאת הכאב, הזעם, הבושה, הפגיעוּת או חוסר האונים שהם מעוררים אינם מצליחים לקבל מקום בנפש.

במצבים כאלה האמונה יכולה להפוך למעין מקלט נפשי. הפסיכואנליטיקאי ג'ון שטיינר השתמש במושג הזה כדי לתאר מבנה נפשי עשיר, מפותח ולעיתים אף מרשים, שמאפשר לאדם לסגת ממציאות נפשית שקשה מדי לפגוש.

המקלט הדתי עשוי להיות בנוי מרעיונות, אמונות, הלכות, שפה, קהילה ותחושת ייעוד. האדם אינו בהכרח מתכחש למה שאירע לו. הוא יכול לדעת שנפגע, שנכשל או שעולמו התערער, ובכל זאת החוויה הדתית מעניקה לאירועים משמעות כל כך ברורה וחד משמעית עד שהחוויה הנפשית עצמה כמעט ואינה דורשת התייחסות.

במקרים כאלו הכאב אינו כואב, הוא רק ''ניסיון''. ההשפלה מתוארת כייסורים של אהבה, חוסר האונים מתחלף בהתמסרות, והכישלון מקבל מקום בתוך תכנית גדולה ומדויקת של בורא עולם. האם הבחנות אלו אינן אמיתיות? לדעתי פעמים רבות הן אמיתיות מאוד. ובכל זאת כשהן ממלאות את המרחב הנפשי ולא משאירות מקום לחוויה נוספת להתקיים לצדן- משהו בתנועה הנפשית נעצר.

הכאב מקבל משמעות, אבל אין אפשרות לכאוב אותו. ההשפלה מוסברת, אבל אינה יכולה להיחוות. חוסר האונים מקבל תשובה, אבל האדם אינו יכול לפגוש אותו. ובמילים פשוטות: למשמעות רוחנית יש כוח עצום, אבל דווקא משום כך היא עלולה לפעמים להפוך תחליף לחיים ממשיים.

כשהאמונה עושה סדר

יש דרך נוספת בה הדת פועלת בנפש כאשר היא מארגנת את העולם.

מותר ואסור, טוב ורע, קודש וחול, נכון ולא נכון. כל אלה יוצרים מפה שבתוכה אפשר להתמצא. אנחנו זקוקים למפות כאלה. בלעדיהן העולם עלול להיות כאוטי ומבלבל.

לדת יש ללא ספק את היכולת להעניק לאדם שפה, שייכות ומערכת של משמעות שבתוכה אפשר לחיות. אבל, לפעמים המפה נעשית ברורה כל כך עד שלא נשאר מקום עבור מה שלא ''מסתדר''.

חוויות של כעס, ספק, תשוקה, קנאה, ובכלל כל סתירה פנימית שקשה לשאת, כל אלה אינם בהכרח מוכחשים. האדם יודע שהם קיימים בתוכו, אבל במקום לפגוש אותם ולשאול מה הרגשות האלו מספרים עליו הוא מסדר ומארגן אותם דרך שאלות של מותר ואסור, נכון ולא נכון, ראוי ולא ראוי.

במובן הזה, הסדר עלול להפוך למה שמלאני קליין תיארה כפיצול: הצורך להפריד בין הטוב לרע כדי לשמור על עולם ברור ויציב. הפיצול הזה אינו מתקיים רק בין צדיקים לרשעים, בין קודש לחול ובין "אנחנו" ו"הם". הפיצול עובר גם בתוך האדם עצמו. בצד אחד נמצא האדם שהוא יודע שעליו להיות מאמין, טוב, מחויב, שייך, ובצד האחר כל אותם חלקים בתוכו שאינם מסתדרים עם התמונה הזאת.

כאשר אדם נמצא בעמדה המארגנת האמונה אינה מוחקת את המציאות הנפשית כפי שהיא עושה בעמדה של המקלט הנפשי. האמונה מאפשרת לו לזהות את אזורי החושך שבנפש אבל ממהרת לצמצם את ריבוי המשמעויות שלהם אל תוך תמונה אחת יציבה וברורה, אך גם נוקשה.

הכעס קיים, אבל מיד עולה השאלה אם הוא מוצדק. הספק קיים, אבל צריך ליישב אותו. התשוקה קיימת, אבל צריך להכריע אם היא ראויה. במקום לשאול לרגע "מה אני מרגיש?" האדם מוצא את עצמו שואל "מה נכון להרגיש?"

יש בעמדה הזו הרבה כוח. היכולת להחזיק מערכת ערכים שאינה משתנה בכל פעם שמצב הרוח משתנה היא הישג אנושי ודתי חשוב. אבל כאשר האמת נעשית חזקה כל כך עד שהנפש נדרשת להתיישר לפיה  יש לזה גם מחיר.

לא רק העולם מתחלק לנכון ולא נכון- גם האדם מתחיל להתחלק כך בתוך עצמו. חלקים מסוימים בו נעשים ראויים ושייכים, ואחרים נחווים כזרים, בעייתיים או מסוכנים. במקום שהאמונה תעזור לאדם לפגוש את עצמו, הוא עלול להתחיל להשתמש בה כדי להכריע את עצמו.

כשהאמונה נעשית מרחב

ישנה אפשרות שלישית, כמעט מתבקשת ובכל זאת בעיניי גם מפתיעה. אלו הם מצבים בהם האמונה אינה מבטלת את המציאות וגם אינה ממהרת לסדר אותה. היא מאפשרת לאדם לשהות בתוכה.

האפשרות הזו אינה דורשת מהאדם לוותר על האמת הדתית או על המחויבות שלו אליה. במובן מסויים אפילו להפך- היא דורשת אמונה בטוחה דיה כדי שלא להזדקק כל הזמן לוודאות.

אדם שאינו נבהל ומתערער מכל ספק, כעס או תשוקה אינו צריך למהר ולסדר אותם . אפשר לתת לחוויה להיות, להתבונן בה ואפילו להסתקרן כלפיה. לא כל תנועה בנפש חייבת להפוך מיד לשאלה של אמת ושקר, מותר ואסור.

אני יכול להיות מחויב לחלוטין ובאותו זמן לתת מקום גם לחלקים בתוכי שאינם מסתדרים עם האמונה, ואפילו מערערים או סותרים אותה. האמת נשארת אמת, אבל היא כבר אינה צריכה להכריע כל הזמן את החוויה.  

אדם יכול לחוות תסכול עמוק בקשר שלו עם אלוהים ובאותו זמן להאמין בו. הוא יכול להתפלל ובאותה נשימה לא לדעת אם תפילתו תיענה. הוא יכול להיות מחויב לחלוטין, ובכל זאת להכיר בכך שהוא אינו מבין. במקום לפתור את המתח הפנימי, האמונה מאפשרת לחיות בתוכו.

את ההיגיון של המצב הנפשי העדין והמורכב הזה אני מבין דרך המושג "המרחב הפוטנציאלי" של ויניקוט- מרחב ביניים שבו אפשר לחיות בו זמנית את המציאות ואת הפנטזיה, את הסוף ואת האינסוף.

כשלא ממהרים להכריע בין הניגודים, משהו חדש יכול להיווצר דווקא בתוך המתח ביניהם: אנחנו יכולים להמציא את עולמנו בתוך עולם שלא אנחנו המצאנו. 

אפשר לשחק עם ההשלכות שלנו, להכיר באופן שבו הן צובעות את המציאות ואפילו ליהנות מן הצבע שהן מוסיפות לה, כל זה מבלי לשכוח שהמציאות אינה רק הצבע שלנו.

וכשהאמונה משנה אותנו

ולפעמים מתרחשת תנועה אחרת. יש רגעים שבהם האדם אינו רק חושב אחרת על המציאות, אלא מרגיש שמשהו בו השתנה בעקבות מפגש עם דבר מה הגדול ממנו.

זה יכול לקרות בתפילה, באבל, בלידה, באהבה, מול נוף עוצר נשימה או ברגע בלתי צפוי לחלוטין.

לרגע הגבולות הרגילים של העצמי מתרככים. האדם אינו צריך להבין, לארגן או אפילו להחזיק את החוויה. הוא פשוט נמצא בתוכה.

הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס כתב על "האובייקט המתמיר", אובייקט שעצם המפגש עמו משנה את האופן שבו האדם חווה את עצמו. בעיניי זהו תיאור שנוגע באחד השיאים העמוקים ביותר של החוויה הדתית: האפשרות שלא רק לפגוש את הקדוש ברוך הוא, אלא להשתנות מעצם המפגש עמו.

התנועה הזו מזמינה כמובן לחשוב על התנאים שמאפשרים אותה. אבל נדמה לי שהשאלה החשובה אינה רק כמה עוצמתית הייתה החוויה, אלא מה נשאר ממנה לאחר שהיא מסתיימת. האם האדם חוזר אל חייו פתוח יותר, מסוגל יותר לאהוב, לחשוב ולהרגיש, או שהחוויה דווקא מרחיקה אותו מהם?

לא מה אתה מאמין- אלא מה האמונה עושה

בעיניי ארבע הדרכים הללו אינן תחנות שאמורים לעבור בהן לפי הסדר. כל אחד מאיתנו עשוי להזדקק לאמונה שמגינה עליו או עושה עבורו סדר. ברגעים אחרים נוכל לשאת יותר ספק, משחק ופרדוקס. ולפעמים אנחנו זוכים לרגע של חסד שבו עצם המפגש עם משהו מעבר לנו משנה אותנו.

כשאמונה נכנסת לחדר הטיפול השאלה שפחות מעניינת אותי היא אם היא "נכונה" או "בריאה".

אני מעדיף לשאול: מה האמונה עושה בנפש ברגע הזה? האם היא מסתירה ומכסה על מציאות נפשית שקשה לשאת? האם היא מארגנת אותה? האם היא מאפשרת לשחק, לחשוב ולשאת מורכבות? ואולי ברגעים מסוימים היא מאפשרת לאדם להשתנות בתוכה.

את האמונה אני חווה ככוח עצום בנפש, כוח שיכול להיות משמעותי מאוד בתהליכי ריפוי. אני מקווה שההתבוננות שאני מציע דרך ''ארבע דרכים להאמין'' תאפשר לנו לדבר על הכוח הזה באופן שאינו חושש להתבונן בו, אבל גם אינו ממהר להסביר אותו. שפה שאולי תאפשר להעמיק את האמונה מבלי לצמצם בדרך לא את האינסוף ולא את האדם.

*המאמר המלא, הכולל פיתוח תיאורטי ודוגמאות קליניות של ארבע העמדות, עתיד להתפרסם ב"פסיכולוגיה עברית".